הורות רוחנית

מעשה ההורות, כמו המעשה החינוכי וכמו יחסי אנוש, הוא יצירת אומנות

היוצאת מהשראה, שהיא גם אומנות במובן של התמקצעות בתהליך

העשייה. ההורות שלנו, כך נראה, מושפעת מאוד מן הילדות שלנו. כאשר

איננו מנתקים עצמנו מחוויות העבר, אנו חוטאים לילדינו בכך שאנו

משחזרים את הסדקים שהסכמנו לחיות עימם כל השנים. הצלקות שנדבקו

בנו בעברנו, מעצבות אותנו באופן דטרמיניסטי ומשום כך את התנהגותנו

כהורים, והילדים משלמים על כך את המחיר. כדאי לשים לב לעובדה כי ישנן

הטבעות הנצרבות בנו שלא נוכל למחוק אותם לעולם, כך לגבינו וכך לגבי

ילדינו.

 

“עכשיו אני אגיד לך,

מה שאמהות לא יודעות.

איך הן מעצבות את ילדיהן

מפחדים ישנים,

איך הן יולדות בעצב בנים.“

)עמית רייכר(

 

אם כן, כפי שנאמר קודם, בני אדם נולדים עם נשמה טהורה. כאשר הם

קטנים הם מאוד נזקקים ותלותיים, אך מהבל פיהם יוצאים ניקיון ותמימות.

כאשר הם מתבגרים, אצל חלקם הטוהר מתכהה, התמימות מתמוססת, והם

הופכים להיות מתוחכמים ויודעי מעשה, המחסירים את פעימת הנשמה

שהייתה לחם חוקם כשהיו ילדים. עומדים המבוגרים אל מול הילדים

התמימים המחכים לאישיות שתעזור להם לגדול. הילד מביט בעיניים

טהורות מצפה לסמכות המבוגר בעוד שזה מביט בו בעיניים שכבר כבו מעט

והותזו בהתזות המרירות והשחיקה.

 

כיצד יחוש ילד קטן ורענן, שהחיים לגביו הם כמעט כמו מסלול פתוח בחללית

אל החלל הלא נודע, עם המבוגר המדריך אותו ומציב בפניו תמרורים בדרך?

הכוונה לא למעצורים שמחושבים לטובת הילד, כי אם כאלה הנושאים

בחובם את התסכולים והטראומות של המבוגר שנספגו במהלך חייו. במקרה

הטוב, תישאר בעיני רוחו של הילד דמותה של החללית שכבר יצאה לדרכה,

כשהוא צופה בשובל העשן היפה שהיא השאירה מאחוריה.

 

בספר “כובע קסמים“ של לאה גולדברג, אנו שומעים על ילדה המבקשת

כובע קסמים כדי שתוכל להשיג בעזרתו כל מיני דברים. היא בעיקר מעוניינת

לעמוד בגאון מול המבוגרים, כך שאימה לא תגיד לה ללכת לישון כי מאוחר,

או כדי שאביה לא יגער בה לא להתערב בשיחות הגדולים. מעניין לראות

שבספרי ילדים רבים מודגם המתח שיש בין עולם המבוגרים לעולם הילדים,

בו הילדים אוחזים בפנטזיות של להיות חזקים יותר מהמבוגרים כדי להיות

יכולים להתעמת איתם. כאילו שיש להם אינטרסים שונים.

 

ראוי שאנו המבוגרים נשוחח עם הילדים על כל נושא כדי לאפשר להם את

ההדהודים של חוויות החיים שלהם. כך עשיתי במהלך השערים השונים

של הספר, עם ילדיי, כפי שתואר מקודם. אין ספק שהילדים שלכם או אלה

שסביבכם אומרים דברים בדומה לאלה שמתוארים בספר. איני מבקשת

לחדש הרבה אלא למשוך את תשומת ליבכם ולהזמין אתכם לשלוח

מאמירותיהם שלהם )ושלכם( אלינו.

 

אנו מחויבים לנסות להיות כמו ילדים: לחשוב כמותם, להרגיש כמותם

ולראות את העולם מתוך הנשמה שלהם, זאת כדי להקטין את הפער

הנשמתי הנפער בינינו. כדי לחנך ולהיות בעל הזכות ללטש את נשמת הילד

ברוח הבריאה, חשוב לבוא ממקום של תיקון אישי. המצב הרוחני של ההורה

הוא חשוב, כי כשם שאי אפשר לצייר תמונה בלי רקע טוב — כך חינוך צריך

אווירה של אהבה, או במילים פשוטות: ילדים לא צריכים להיות חשופים

לתמונות של אלימות והם יעדיפו תאורה מעודנת בבית, כשברקע מוסיקה

עדינה וישנו מינון נכון של הנזקקות של המבוגר לסיגריות, לקפה ולעיתונים,

שכל כך מאפיינים את עולם המבוגרים.

 

מחויבות זו לעבודה על עצמנו, המבוגרים, מתחזקת כשאנו מבינים שיש

לשמר את תמימות הילדים אך אין זה מספיק. כאשר נפגוש ילדים צעירים

שכבר מאסו בעולם הנאיבי שנראה להם סתמי ומשעמם והם מבקשים

את היצר הפרוע ואת המתח של עולם המבוגרים, תפקידנו יהיה להעלות

את נשמות הילדים הללו, מעמקי הקליפות, לאפשרות של תיקון. ההורות

הרוחנית מחייבת להזמין את הילדים ואותנו, המבוגרים, למפגש סלקטיבי

עם גירויי המציאות הנגלית ולבחון אם תכנים אלה מיטיבים עם מערכות

ההפעלה של הכרתנו ולא יוצרים נזקים בלתי הפיכים.

“

עכשיו, יותר מאשר אי פעם, בתקופה של אלימות ובלבול, יש להורים

צורך דחוף לקחת על עצמם את תפקיד המורים הרוחניים לילדים. החוקים

מאחורי פעולת הטבע… הם נכונים לכל אחד… הבנת החוקים… חיונית

לחברה שלנו ולתרבות שלנו.“ )דיפאק צ‘ופרה(.

 

 

נאמר בספרו של אוגוסטו קורי, כי הורים הם המנהיגים הטובים ביותר,

בעיקר אלה המבריקים: 1. הורים טובים נותנים מתנות ואילו הורים

מבריקים נותנים את עצמם. 2. הורים טובים מטפחים את הגוף ואילו הורים

מבריקים מטפחים את האישיות. 3. הורים טובים מתקנים טעויות ואילו

הורים מבריקים מלמדים כיצד לחשוב. 4. הורים טובים מכינים את ילדיהם

לתשואות ואילו הורים מבריקים מכינים את ילדיהם לכישלונות. 5. הורים

טובים מדברים ואילו הורים מבריקים מנהלים שיחה כחברים. 6. הורים

טובים מוסרים מידע ואילו הורים מבריקים מספרים סיפורים. 7. הורים

טובים מעניקים אפשרויות ואילו הורים מבריקים לעולם לא מוותרים.

גיליתי כי אחד הביטויים היומיומיים, העשויים להיות שנויים במחלוקת

בפעולות ההוריות, הוא הלבשת הילדים ורחיצתם והענקת חום ומגע. הורים

שואלים את עצמם עד איזה גיל ראוי לעשות זאת ובאיזו תדירות. אני מציעה

לעשות פעולות מעין אלה, שמאפשרות מגע ישיר עם הילדים, שנראה כל כך

נכון כשהם קטנים, דווקא כשהם גדלים ויכולים לעשות זאת לבד, אפילו עד

גילאי בית הספר היסודי ועד בכלל. דווקא אז נהנים הם מן הפינוק העודף

ומן השילוב של היות בוגר ועצמאי בצד היות יצור המתערסל בעוצמה רכה

בידיהם האוהבות של הוריו. כך הדבר גם לגבי נתינת מסז‘ים לילדים, כדי

שיזכרו את גופם ויקבלו את גבולותיהם במרחב הפיזי עוד לפני שהם נוסקים

למרחבים רגשיים ורוחניים אחרים. נוכל להרחיק לכת ולדבר על שינה ביחד,

המאפשרת לילדים לחלוק את שעות החלומות והפחדים השקטים באותו

מרחב.

 

בלילות, כדי להרדים את מיכאל בן הארבע, הייתי עושה לו הנחיית דימויים

שתעזור לנו להפליג ולהתחבר לצלילי היקום. הוא במיוחד אהב את הסיפור

על האדם ההולך בשדה מקסים ומשם עולה בסולם גבוה אל עבר העננים עד

שהוא פוגש את המלאכים המקבלים אותו שם. מיכאל היה נרדם על רקע

המילים שלי, בדיוק בזמן שהאיש מהסיפור נרדם בתוך פיסה של ענן וכר של

ענן, כשמוסיקת המלאכים מלווה אותו לשנתו.

 

שיחה שהייתה לי עם ניצולת שואה כבת שמונים וחמש עיצבה את

תפיסתי בהקשר זה. האישה תיארה לי את הימים האחרונים בהם עוד ראתה

את אחיה ואמה לפני שנלקחו בידי הנאצים, עד ליום האכזרי מלא האימה.

היא סיפרה כי מאז, גיל חמש עשרה ועד היום, במשך שבעים שנה היא אינה

חדלה ולו ליום אחד להיזכר בריח המיוחד במיטה של אמא שלה שמהווה

עבורה את הקשר האחרון והאינטימי ביותר שנוצר עמה.

 

דיפאק צ‘ופרה מספר בספרו על חינוך ילדיו: “הורות רוחנית שהייתה

באמצעות השראה רוחנית: להתייחס לרוחניות כאל מציאות, להאמין

במקור האינסופי של אהבה העוטף אותם בחמימות; לומר להם שהם יקרים

ללב היקום בדיוק כפי שהם, ולא בזכות מה שהם עושים; נתנו להם להבין

בכנות רבה כאשר היינו מאוכזבים, כעוסים או פגועים; תמיד זכרנו שילדינו

הם מתנה מן היקום ודאגנו שידעו שכך אנו מרגישים; אמרנו להם עד כמה

אנו חשים בעלי זכות על הכבוד שנפל בחלקנו לסייע בגידולם; לגרום להם

לחוש שלמים עם עצמם; אמרנו להם שיש להם כישרון שיכול לשנות את

חייהם של אנשים אחרים. אמרנו להם שהם יכולים לשנות וליצור כל דבר

שהם רוצים בחייהם; סיפרנו להם משלב מאוד מוקדם מהו סוג ההצלחה

שחשוב באמת — להגשים מטרות בעלות ערך, שיש להן משמעות בעיניהם,

מטרות שגורמות להם אושר; עודדנו את חלומותיהם.“ )דיפאק צ‘ופרה(.

 

ילדים הגדלים במרחב אותנטי ומצמיח עלולים להיתקל בקשיים כאשר

הם נפגשים בילדים שלא זכו לחיות בהוויה תקינה כמו זו שתוארה קודם.

התפיסה שלהם של קירבה, של מחויבות, של חשיבות המילים שלנו, של כבוד

ואפילו תפישת האלימות יכולה להיות שונה וליצור דיסוננס ביחסיהם. יהיה

זה כמו הברבור הלבן, שלעיתים מאמין שהוא ברווזון אפור בגלל הסביבה

ומאמציו יהיו להיזכר באיכויותיו מעבר לנגלה.

 

מתוך: "סימפוניה של אור – מסעותיי בעץ החיים" (הוצאת נוצה וקסת) מאת טליה בירקאן